(אומרים כי זהו סיפור אמיתי שאירע בבית-ספר באירלנד.)
באחד משיעורי החברה, ביקשה מורה מתלמידיה, להביא לבית הספר למחרת היום שקיות פלסטיק ושק תפוחי-אדמה.
 משהביאו התלמידים את הנדרש הטילה עליהם המורה משימה:
בחרו תפוח-אדמה אחד שייצג אדם במהלך שנות חייכם  שלא סלחתם לו על משהו שעשה.
התלמידים אספו תפוחי אדמה מהשק שהביאו, רשמו על כל תפוח אדמה את שמו של האדם שלא סלחו לו, והכניסו את תפוחי האדמה לתוך שקית הפלסטיק. חלק מהשקיות, ראוי לציין, היו כבדות מאוד.
כמצוות המורה, נשאו התלמידים את השקיות עם תפוחי האדמה לכל מקום בו שהו במהלך שבוע שלם: לבית-הספר, לחוגים, למגרשי המשחקים, לחברים ואפילו אל מיטתם בלילה.
הטרחה שבסחיבת השקית לכל מקום במהלך שבוע, הבהירה לתלמידים היטב מה הוא "המשקל" שהם נושאים עמם לכל מקום ועד כמה הם צריכים להקפיד שלא לשכוח את השקית, במקומות שונים.
באופן טבעי לגמרי, כפי שקורה למיני ירקות ופירות "שנפרדים" מסביבת קירור ו"מטיילים" להם בעולם... הפכה תכולת השקית במהלך השבוע - לעיסה דביקה וריחנית.
מטאפורה זו, מתארת בצורה הטובה ביותר את המחיר שאנו משלמים על שמירת הכאבים והכעסים לעצמנו ועל גישתנו השלילית למצבים שונים.
לעיתים קרובות אנו חושבים שלסלוח לאנשים זו "מתנה" שאנו נותנים להם, אז זכרו, כי זו "מתנה"... שאנו מעניקים לעצמנו.
חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש